ביוגרפיות וסיפורי חיים

"אני לא רוצה שהמחשבות שלי ימותו יחד איתי. אני רוצה לעשות איתן משהו.
אני לא מעוניינת בכוח או בערימות של כסף. אני רוצה להשאיר משהו אחריי.
אני רוצה לתרום תרומה משמעותית, לדעת שיש לחיים שלי משמעות...
המקום היחיד בעולם שבו חיי הנצח נוכחים הוא בספריות. זהו הזיכרון הקולקטיבי של האנושות".
(טמפל גרנדין, סופרת ומדענית אוטיסטית בעלת שם עולמי)

"לאמא שלי אין ממש סיפור", אמרה לי יעל בשיחת טלפון.

"היא לא עברה את השואה ולא חירפה את נפשה למען המולדת, אז בעצם אין הרבה על מה לספר".
חייכתי לעצמי ובחרתי לא להגיב באופן ישיר. במקום זאת שאלתי שאלות. שאלות שהביאו אותה לספר על אמה. כשהקשבתי לה, יכולתי לראות למולי פסיפס, מכוסה ביריעת בד גדולה, וככל שהשיחה התארכה, נחשף עוד חלק ועוד חלק בפסיפס. בשלב כלשהו, מבלי להרגיש, יעל עברה לספר על עצמה. על הקריירה שלה, על האימהות שלה. "את יודעת", אמרה, "עכשיו אני מבינה מה הביא אותי לעשות את מה שאני עושה היום, בצורה בה אני עושה את מה שאני עושה".

מלבד להנהן בראשי ולומר לה "אהא", לא הייתי צריכה להוסיף דבר.

"עכשיו יורד לי האסימון", אמרה בהתרגשות, "פתאום אני מבינה איזה סיפור מדהים יש לאמא שלי". 

לאמא של יעל יש "סיפור". גם לשמואל, ולאורי ולקלרה ובעצם לכל אחד...

למעשה, אני לא מכירה מי שאין לו סיפור...

סיפור החיים שלנו הוא פסיפס יחיד במינו, עשיר בסיפורים, זיכרונות, חוויות, רגעים, תמונות, תחושות, מחשבות, ערכים, אתגרים ועוד. יש בו חלקים שבורים וחלקים שלמים, משמחים ועצובים, עצמאיים ומחוברים, מרגשים יותר ונוגעים פחות. כשמתבוננים בו מקרוב רואים תמונה כלשהי, במבט מרחוק או אולי מזווית אחרת התמונה יכולה להיראות מעט שונה. 

הפסיפס הזה, סיפור החיים שלנו בתוכו משתרגים השורשים שלנו, הוא המייחד אותנו, הוא למעשה הירושה הערכית שנשאיר אחרינו לדורות הבאים.

והרי יש מי שלא רוצה שיזכרו אותו?

יש מי שלא רוצה להשאיר את חותמו?

בסיום ספרה כתבה אופירה:

"השיחות והמחשבות על ימי ילדותי, על היצירות שלי ועל חיי – הפגישו אותי עם עצמי... למדתי להכיר את עצמי טוב יותר. הכרתי אופירה אחרת. שונה. יצירתית ועצמאית. אופירה שאולי תראה קצת אחרת לאלו שמכירים אותה.

ההזדמנות להסתכל על אופירה הקטנה ועל אופירה שגדלה הזכירה לי את כברת הדרך שגמעתי ואת הגבולות שפרצתי"...

 וכך כתבה ריבקה בספרה:

"מסמך זה בעבורי, הוא ניסיון להנחיל לצאצאיי, בני ארבעת הדורות שהצמחתי בגאווה את מורשתי, את אמונותיי, את ערכיי – בניסיון לקרבם אל העבר, אל שורשיהם, על מנת לסייע בידיהם להיות בני אדם טובים יותר, רגישים יותר, אחראיים יותר. לתפישתי, בהתחקות האדם אחר שורשיו יש משום עושר רוחני, הרחבת אופקים, למידה מסוג מיוחד".

 לריבקה משפחה גדולה וענפה. אחת לחודש, בערב שבת, נפגשים כל בני המשפחה יחד לארוחה חגיגית, קטנים וגדולים. סביב השולחן הם שרים שירי שבת, עורכים קידוש וקוראים קטע מהספר של ריבקה, ובעקבותיו מתפתחת לה שיחה. הקטנים שואלים שאלות, ריבקה מספרת, מתרגשת, האחרים מצטרפים לשיחה.

כשהוזמנתי לארוחה עמם, כמה שנים לאחר שהספר יצא לאור, הייתי משוכנעת שהם קוראים בספר לכבודי. "אנחנו עושים את זה בכל מפגש", אמרה לי בתה, "זה ערב שבת שלנו. נראה שאספנו עוד המון סיפורים לספר נוסף"...

התבוננתי בהם נרגשת. הכרתי בכוחם של הספרים לחבר בין בני המשפחה, צעירים, בוגרים, מבוגרים. בערב הזה קיבלתי הדגמה חיה לכך...

כתיבת סיפור החיים אינה עוד נחלתם של מבוגרים או "מפורסמים". אני פוגשת יותר ויותר צעירים, בשנות ה- 30 וה-40 לחייהם, אשר עברו חוויות מכוננות בחייהם וחשים צורך להעלות את סיפורם על הכתב. "אני מרגיש שאני רוצה לצעוק את הסיפור שלי, כדי שכולם ישמעו ויבינו מה באמת היה שם", אמר לי אמיר, הלום קרב ממלחמת לבנון השנייה.

אתי, אישה צעירה שחוותה בילדותה התעללות מינית בתוך המשפחה וכיום מנהלת עסק עצמאי משגשג אמרה לי כשהתחלנו את המסע שלה: "אני מרגישה שתהליך ההבראה שלי לא יהיה שלם עד שאוציא את הספר. עד שאזכה בהכרה שאכן עשיתי את זה, שיצאתי משם. והספר שלי יהיה ההכרה שאני זקוקה לה".

כתיבת סיפור החיים היא סוג של "מסע" אל מחוזות העבר וההווה ואל מחוזות הנפש. אל מערכות יחסים, תפישות, רעיונות ועוד.

לאורך הדרך כולה אני נמצאת שם איתך, איתכם...

מקשיבה, שואלת, מציפה נושאים משמעותיים, רגישה למה שעובר עליך.

השיח בינינו מאפשר לך להתבונן על המציאות מתוך נקודת מבט אופטימית, שמחה, מחזקת. הנוכחות שלי לצדך, במסע שלך תסייע לך לחוש ביטחון, גם כשניתקל בדרך בשבילים בטוחים פחות. 

בתהליך הכתיבה, אני רואה את עיקר תפקידי בהדהוד האישיות והקול הייחודי שלך. ובסיום, כשספרך יגיע לידיך, "חם מהדפוס", תמלא אותך ההכרה "עשיתי דרך! ואיזו דרך עשיתי!".
והספר עצמו, הוא יעבור במשפחה מדור לדור, כנכס משפחתי רב ערך.