היא רגילה לשמור על "פאסון"…
לדבר על הרבה מאוד דברים,
חוץ מאשר על אלה שנמצאים שם מאחור,
"סגורים" בתוך קופסא עליה כתוב:
"נא לא לפתוח"…

אני לא לוחצת.
מכבדת את המרחב שהיא מבקשת ליצור לעצמה,
יודעת שכאשר תרגיש שזה נכון ובטוח –
היא תציץ אל הקופסא…
שאלה תמימה שלי, במהלך שיחתנו השבוע,
הציפה פרץ של דמעות,
דמעות שכל כך ביקשו לצאת…

ברגעים הראשונים היא הייתה נבוכה.
התנצלה.
אחרי דקות המבוכה התחלפה בהקלה.
הקלה של ממש…
יכולתי לראות זאת בשפת הגוף שלה,
במילים שזרמו וזרמו וזרמו,
אפילו בחיוך המבויש שהגיע יחד עם הדמעות.

"אני אף פעם לא בוכה ליד אנשים", אמרה לי לפני שהלכתי,
"תדעי לך שזכית בפריבילגיה"…

זכיתי…
זכינו שתינו